הרחקת הורה מתוקף עילות שלא עפ"י חוק למניעת אלימות או הטרדה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת מרינה לוי, בה"ט 46547-10-13), מיום 15.12.13.

בהחלטה הורה בית משפט קמא למבקש לעזוב את דירת הצדדים עד יום 1.1.14, ולא להיכנס עוד אליה, אלא בהסכמת המשיבה ולצורך קיום הסדרי קשר עם ילדיו בלבד. בית משפט קמא הוסיף והורה על קיום הסדרים בתקופת הביניים, עד לצאת המבקש מן הבית וזאת על מנת ליצור הפרדה פיזית בין הצדדים כאשר ילדיהם הקטינים של הצדדים ימשיכו לשהות בדירה גם לאחר עזיבת המבקש. כבר כאן, רואה אני לציין, כי ההחלטה הסדירה עניינים שונים, שהיו במחלוקת בין הצדדים, ובין היתר, חלוקת זמן הורי (באופן זמני), וכן משמורתם הזמנית של הילדים לאחר עזיבת המבקש את הדירה, כאשר זו הוענקה לאם - המשיבה.

רקע

1.         המבקש והמשיבה הינם בני זוג שנישאו זל"ז כדמו"י ביום 18.7.00 ולהם נולדו שלושה ילדים: א' כבת 12 שנים, ב' כבן 10 שנים ו-ג' כבן 6 שנים.

            בראשית דרכם יחד התגוררו בני הזוג בק.ת. ב- 2003, ככל הנראה בעקבות סכסוך שהתגלע ביניהם, שכלל גם פנייה לבית משפט לענייני משפחה, ואשר יושב מאוחר יותר, עברו להתגורר ביחידת דיור שכורה ב----  שם מתגוררים הוריה של המשיבה.

2.         אלא שבהמשך, יחסיהם של הצדדים נקלעו שוב למשבר קשה ובספטמבר 2013 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה ליישוב סכסוך. בחלוף כחודש ומשלא יושב הסכסוך ביניהם, הגישה המשיבה ביום 22.10.13 לבית משפט קמא בקשה למתן צו הגנה כנגד המבקש ובמסגרתה עתרה להרחקתו מהדירה, וכן הגישה תביעה למזונות ולמשמורת. המשיב הגיש מצדו תביעה לשמירת זכויות.

3.         באשר לבקשה לצו הגנה בה"ט 46547-10-13, התקיים תחילה ביום 22.10.13 דיון במעמד המשיבה בלבד. זו טענה כי המבקש נוהג באלימות מילולית קשה כנגדה, מקלל, מטריד, עוקב וגורם לילדים נזק נפשי כאשר חיזוק לטענותיה אלה היא מוצאת בהודעות- מסרונים ששלח המבקש לטלפון הסלולרי אותם צירפה לבקשתה. כמו כן, טענה, כי הוא נוהג באלימות כלכלית והיא תלויה בחסדיו. בית משפט קמא אשר שמע את המשיבה, נוכח  לכאורה כי המבקש נקט הטרדה מאיימת כמשמעותה בסעיף 2 לחוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב - 2001 (להלן: " חוק מניעת הטרדה מאיימת"), ועל כן  הוציא נגדו צו האוסר עליו להטריד את המשיבה, לאיים עליה, לבלוש אחריה, לארוב לה וליצור עמה כל קשר מכל סוג שהוא. בית משפט קמא לא הורה על הרחקת המבקש מהדירה והדגיש כי הצו אינו פוגם בחירותו ומשזה מטרתו למנוע את הטרדת המשיבה. משכך, בית משפט קמא לא מצא לנכון לקבוע באותו שלב מועד לדיון במעמד הצדדים, אך הותיר למבקש אפשרות להודיע על רצונו לקים דיון כזה כפוף להגשת הודעה מתאימה מצדו.

באותה החלטה מיום 22.10.13, הזמין בית משפט קמא תסקיר מסוכנות מעו"ס לסדרי דין (להלן: " העו"ס") ממקום מגורי הקטינים. בהמשך ובמסגרת החלטה שניתנה באותו תיק קבע בית משפט קמא את התביעות התלויות ועומדות בין הצדדים לקדם משפט ליום 3.12.12 (תביעת המשמורת, תביעת הרכוש, תביעת המזונות ותיק ה"ט). כמו כן, באותה החלטה, הזמין בית משפט קמא תסקיר מטעם העו"ס בו נתבקשה להגישו, ככל שיחידת הסיוע אליה הופנו הצדדים תודיע כי נדרשת מעורבות העו"ס. בגדרי אותה החלטה, הוסמכה העו"ס ליתן כל הוראה בעניין הקטינים, חלוקת זמן הורי וכו' וזאת בהתאם לסעיפים 19 ו- 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962 (להלן: " חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות").

4.         ביום 2.12.13 הוגש לתיק בית משפט קמא תסקיר העו"ס שנערך יום קודם. התסקיר נערך לאחר שהעו"ס שוחחה עם שני הצדדים (פעמיים עם המשיבה ופעם אחת עם המבקש שהוזמן לשיחה שניה אליה לא הגיע משום שהודיע כי הוא חולה). בתסקיר מגוללת העו"ס את תולדות הסכסוך בין בני הזוג ותיאור ההורים את מצבם של הילדים. בפרק "הערכה" ציינה את המצב הקשה אליו נקלעו הצדדים הנמצאים בעיצומו של הליך גירושין, המשיבה רוצה להתגרש והיא יוזמת את התהליך ושלמה לגביו ולעומתה המבקש נלחם לשמור על הקרבה לאשתו בכל מחיר, על שלמות המשפחה, גם אם לא הכול מתפקד כשורה. המבקש תואר בתסקיר כמי שתופס את המשיבה כנוטשת אותו תוך לקיחת שליטה על הכסף, ניתוק הילדים ממנו ובגידה. העו"ס ציינה שבמצב דברים זה כששני הצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת, הדבר מגביר את פוטנציאל האלימות במיוחד כאשר הצדדים אינם מסוגלים לבטא את מצוקתם אחד כלפי השני והדבר עלול להיות מנותב לדרכים אחרות "כגון סכסוך דרך ההתנהלות בבית, בכסף ומול הילדים" (עמ' 4 לתסקיר). העו"ס לא הסתירה את דאגתה מהתנהגות הצדדים, הבליטה את עובדת חשיפת הילדים לאווירה מורכבת וטעונה, את העובדה שהצדדים מתקשים לנהוג בכבוד ובאיפוק אחד כלפי השני, כשהעו"ס אינה מסתירה את דאגתה מפניהם של הצדדים ומשתפת אותם עם דאגה זו. אלא  שלמגינת הלב איש מהצדדים לא מיהר לקחת אחריות לעזוב את הבית "למרות הסבל הרב שהם מתארים". העו"ס המליצה על הפרדה בין הצדדים "כדי להפחית את רמת המסוכנות", כן המליצה כי עד להסדר קבוע ומוסכם הילדים יהיו באחריותה של האם בימי חול וכל סוף שבוע לסירוגין יהיו באחריות אחד ההורים מיום שישי עד מוצ"ש, כאשר בסוף השבוע בו הילדים עם האם האב יהיה במקום אחר ולהיפך. עוד התייחסה להסדר המשמורת הזמנית עם ביצוע הפרידה הפיזית בין ההורים כי אז המליצה כי זו תהא בידי האם - המשיבה.

5.         ביום 3.12.13 התקיים בפני בית משפט קמא דיון במאוחד בארבע התביעות שהיו תלויות ועומדות בפניו בעניינם של בני הזוג, ובין היתר, בתיק מניעת אלימות והטרדה מאיימת. שני הצדדים השיבו לשאלות בית משפט קמא שביקש לקבל עדכון לגבי התנהלותם בתקופה שחלפה ממועד מתן צו מניעת הטרדה מאיימת (תקופה של כ- 40 יום). כן ביקש לברר עמדת המבקש באשר לעתיד הקשר הזוגי לאחר שהמשיבה ציינה כי היא מעוניינת להתגרש. בתשובה לכך מסר המבקש:"אני לא מחזיק אותה בכוח, אם היא רוצה להתגרש אני מסכים להתגרש" (עמ' 5, שורה 16 לפרוטוקול הדיון מאותו היום).

             חשוב מכך, בית משפט קמא ביקש לשמוע מהצדדים על האווירה בתוך הדירה לנוכח הסכסוך הקיים ביניהם והמבקש מסר: "האווירה לא טובה, הילדים מפוחדים, מוסתים מהאם ..." (עמ' 5, שורה 18) ובהמשך מסר: "... אני מרגיש שהילדים מפוחדים ממני אני בפועל גידלתי אותם בשנה וחצי האחרונה ..." (עמ' 6, שורה 1).

5.         בהמשך הציע בית משפט קמא הסדר ביניים עד אשר יוגש תסקיר מקיף כאשר ההסדר המוצע הושפע, כפי שציין בית משפט קמא בפרוטוקול הדיון, מהמצב העגום שתואר על ידי שני הצדדים. בית משפט קמא הציע שהם ייפרדו בהקדם האפשרי על מנת להגיע לרגיעה, למנוע הסלמה נוספת ולמזער את הנזק לקטינים. אי לכך הציע שהמבקש יעבור תוך 7 ימים ליחידת דיור אחרת בתוך אותו ישוב תוך הסדרת המפגשים בינו לבין הילדים על בסיס שוטף וקבוע. באותה ישיבה ובסיועו של בית משפט קמא, הגיעו הצדדים להסכמות שונות ואף ביקשו לנסות ולגבש הסכמה בנושא הפירוד הפיזי, תוך התייחסות לסוגית מימוש  צורכי הקטינים עד סוף חודש אפריל 2014. לא בכדי נקבו הצדדים במועד זה שכן מתברר כי השכירות של הדירה מסתיימת באותו חודש. עוד ביקשו הצדדים ובהסכמה להודיע לבית משפט עד יום 8.12.13 האם הצליחו להגיע להסכמות, שאם לא כן "נטען בקצרה בסוגית המזונות ובנושא הפירוד הפיזי בין הצדדים ובית המשפט יכריע".

            לנוכח הודעתם זו, אישר בית משפט קמא את הסכמותיהם ונתן להן תוקף של החלטה.

6.         משלא הגיעו הצדדים להסכמות, וכל צד התבקש למסור עמדתו ביחס להסדר הזמני עד לבירור התביעות השונות, ולאחר ששניהם מגישים הודעה בהקשר זה, זאת בהשלמה לטיעונים שהשמיעו במהלך הדיון ביום 3.12.13, נתן בית משפט קמא את החלטתו מיום 15.12.13 נשוא בקשת רשות הערעור.

טענות הצדדים

7.         המבקש מלין על הרחקתו מהדירה ומילדיו. כן מלין על הסדרי הראיה "המינימאליים", על עקירתו מבית מגוריו ללא כל רכוש, בלא מקום מגורים חליפי ובלא כל יכולת לארח את הקטינים במסגרת הסדרי הראיה.

            לדידו, העובדה כי בית משפט קמא הורה על קיום רוטציה בין הצדדים במשך תקופה של שבועיים ימים בדירה (עד יום 1.1.14), מעידה כשלעצמה כי הוא אינו רואה בסידור זה (של רוטציה) כמי שעלול לפגוע בקטינים. לטענת המבקש, החלטת בית משפט הינה שגויה ובלתי מידתית מיסודה, בית משפט קמא פעל בחיפזון מבלי שאפשר חקירת העו"ס על תסקירה ובאופן הפוגע קשות במבקש תוך סטייה מאיזון האינטרסים שהיה על בית משפט קמא לבצע. לטענת המבקש, לא התאפשר לו למצות זכויותיו הדיוניות והמהותיות גם יחד, לחקור את העו"ס ולהציג בפני בית משפט קמא את כוונתה האמיתית של העו"ס העומדת מאחורי התסקיר. עוד טוען הוא, כי עד למועד הרחקתו מהדירה, תיפקד כהורה שוויוני ושותף מלא עם המשיבה בגידול ובטיפול בילדיהם הקטינים. לשיטת המבקש, על בית משפט קמא היה לאמץ את הצעתו בדבר רוטציה בין הצדדים שהיה בה כדי למזער את הזעזוע שחווים הקטינים בשל אותו משבר שפקד את הוריהם.

            המבקש מעלה טענות נוספות, דומות וקשורות, ובין היתר, גם את הטענה כי העו"ס לא ציינה, ולו ברמז, כי דווקא הוא מבין השניים אמור לשהות מחוץ לדירה ולהיות מורחק ממנה. המבקש מדגיש את זכויותיו בדירה, את הפגיעה הקשה בזכויות יסוד שיש לו וטוען כי משלא נהג באלימות במשיבה, לא היה מקום להורות על הרחקתו בהיעדר כל עילה או הצדקה לכך על פי דין. המבקש גם מפנה לפסיקה בה מצא תימוכין לעמדתו זו ולפיה בעיתות משבר בין בני זוג ותחילתם של הליכים משפטיים, הופכת השהות של בן הזוג בחברת רעהו לבלתי נסבלת אך אין משמעות הדבר שאווירה טעונת מתח מספיקה למתן צו הגנה תוך שימוש באמצעים מרחיקי לכת של הרחקת אחד הצדדים מן הבית (ראה למשל דברי כב' השופט ש. שוחט בתמ"ש (ת"א) 63980/98 פלונית נ' פלוני).

עד כאן סקרתי בקצרה את טענות המבקש. באשר למשיבה, אין צריך לומר, כי היא מצדדת בהחלטת בית משפט קמא ולא ראיתי טעם להתעכב על טענותיה.